יהודים-משפט עברי

כן! אם וכאשר ימוצו הליכי הגירושין כנגד האשה ,ואם ביה"ד יסבור שאין סיכוי להשיג את הסכמת האשה לקבל גט,ולאחר שיוצא כנגדה פסק דין, עפ"יו היא חייבת לקבל גט,ולמרות זאת היא עומדת בסירובה,אזי במקרים קיצוניים,ניתן לקבל היתר לשאת אשה שנייה,כאשר אי-אפשר לסדר גט עם הראשונה.

גיור של קטין אינו יכול להיעשות בכפייה,או באופן חד צדדי,אלא עפ"י רצונם והסכמתם של הוריו.גם הסכמתה של האם,ככל שתיהיה כזאת עלולה להתקל בהתנגדות ביה"ד לגיור,הואיל והשתייכותה הדתית אינה מתיישבת עם אורח חיים יהודי,והואיל וגיור קטינים מותנה הן ביהדות ההורים ,והן בקיום אורח חיים דתי.תביעת משמורת של אב על ילדיו יכולה להיות מוגשת ,רק לנוכח פרידה או לקראת גירושים ,והעובדה כי ילדיו אינם יהודים ,כשלעצמה,אין בה כדי לפגוע בסיכויי הצלחת תביעת המשמורת,הואיל ובמסגרת תביעת משמורת, אם תוגש,על ידו ייבדקו טובת הקטינים,וכן כישוריו ומסוגלותו ההורית של האב,לעומת אם הקטינים.

לא! אם בני זוג יהודים, כשרים להינשא עפ"י הדין העברי, אך מעדיפים שלא להינשא, ויחד עם זאת להביא ילד לעולם, אזי הילד המשותף שלהם יהיה יהודי רגיל, ללא תג או תווית, למרות שהם לא התחתנו

ילד שנולד לאישה יהודיה נשואה, מגבר יהודי שאינו בעלה, כאשר הוריו הביולוגיים של הילד וגם בעלה של האישה אינם מכחישים זאת, נחשב ל"ממזר" ועלול להיות מוכרז ככזה.

כן! ממזר יכול להינשא אך ורק עם ממזרת, כלומר, הוא אינו יכול להתחתן עם בת ישראל עפ"י הדין הדתי.

לא!

כן! לפי הדין העברי, לאישה נשואה ולמי שהיה המאהב שלה בתקופת נישואיה, אסור להתחתן זה עם זה. נישואיהם "אסורים מדאורייתא", כלומר, אסורים מן התורה, אולם זאת אם הדבר מוכח כדבעי בבית הדין, ואם בית הדין מוציא החלטה, הנושאת כותרת "מעשה בית דין", אשר בה נקבע איסור זה במפורש

לא!

כן! לפי הדין העברי, לאישה נשואה ולמי שהיה המאהב שלה בתקופת נישואיה, אסור להתחתן זה עם זה. נישואיהם "אסורים מדאורייתא", כלומר, אסורים מן התורה, אולם זאת אם הדבר מוכח כדבעי בבית הדין, ואם בית הדין מוציא החלטה, הנושאת כותרת "מעשה בית דין", אשר בה נקבע איסור זה במפורש.

כן! הם יכולים להתחתן בנישואין אזרחיים בחו"ל, או לנהל אורח חיים של ידועים בציבור.

כן! מסורבת גט זכאית לתבוע ולקבל מזונות מיוחדים, גבוהים מהרגיל, שעילתם נובעת מסירובו של הבעל לתת לה גט, ולפיכך היא זכאית לכך שייפסקו לזכותה מזונות, גם אם היא עובדת ומשתכרת היטב. פסק דין בעניין מזונות אישה "מעוכבת מחמתו", ממשיך לחול עד אשר הבעל מצהיר "רוצה אני", כלומר, מסכים לתת לה גט, ועושה זאת בפועל.

לא! אישה שהיא "מסורבת גט", רואים אותה גם כ"מעין עגונה" או כ"מעוכבת מחמתו", אשר סירובו של בעלה לתת לה גט, מונע ממנה להתחתן עם גבר אחר.

כן! אולם רק בתנאי שהיא תקבל היתר נישואין מאת בית הדין. ההיתר נקרא "היתר עגונות". אישה שבעלה נטש אותה, ושאין אפשרות מעשית להשיג ממנו גט עבורה, משום שלא ידוע מקום הימצאו, או אם בכלל עודנו בחיים, נקראת עגונה. במקרים כאלה, אם האישה אינה יכולה להוכיח שבעלה נפטר, היא תמשיך להיחשב כאשת איש, ותהא אסורה על כל גבר אחר

הילד יהיה "ממזר" לפי הדין העברי, כי אמו נבעלה ע"י גבר זר, בהיותה נשואה לאדם אחר.

כל עוד אישה לא קיבלה גט או "היתר עגונות", היא ממשיכה להיחשב לאשת איש, ובמידה שהיא תינשא לאדם אחר, הרי שהיא עוברת בכך על האיסור של ביגמיה, וחייבת להשתחרר מן הבעל השני בגט. היא תהיה אסורה גם על בעלה הראשון וגם על בעלה השני, וילדים שייוולדו מנישואיה השניים יהיו "ממזרים".

כן! כאשר לאלמנה יהודיה אין ילדים מבעלה המנוח, היא חייבת, עפ"י דין תורה, להתחתן עם גיסה, ואם אין הוא רוצה בכך, היא זקוקה ל"חליצה" ממנו כדי להשתחרר ממנו. בנסיבות כאלה, על הגיס חלה חובה בדין העברי, להינשא לאלמנה, כדי להנציח את זכרו של אחיו המנוח. כדי להשתחרר ממצב זה, יש הכרח לקבל "חליצה" מן הגיס, בטקס מסורתי שנערך בבית הדין

במעמד זה אומרת האלמנה פסוק, שמבטא את המחאה שלה על סירובו של האח להתחתן איתה. מנגד, אחיו של בעלה המנוח אומר פסוק, שמבטא את סירובו להתחתן עם האלמנה. לאחר מכן, האלמנה חייבת לחלוץ מרגלו של האח נעל מיוחדת, שנקראת "נעל החליצה", שאותה נועל האח על רגלו הימנית, להשליך את הנעל לארץ, לירוק על הארץ לפני האח, ולומר: "ככה ייעשה לאיש, אשר לא יבנה את בית אחיו".

אם "היבם" (הגיס) מסרב לתת "חליצה" לאלמנת אחיו, לאחר שבית הדין נתן פסק דין, שמחייב אותו לבצע "חליצה", היבמה (האלמנה) זכאית לתבוע ממנו מזונות, כל זמן שהוא מתמיד בסירובו, משום שהיא "מעוכבת מחמתו" (אסור לה להתחתן בגללו). זאת ועוד, כנגד גיס סרבן ניתן להפעיל הליכי "כפיית חליצה", באמצעות מאסר

נישואין כאלה הם אסורים, ויש ספק לגבי תוקפם, כך שעלול להיווצר מצב, שבו היא תהיה נטולת זכויות הנובעות ממעמדה של אישה נשואה

עפ"י הדין העברי, ילד שממרה את פי אביו, אינו מכבד אותו ומסרב לראותו, עלול להיחשב ל"בן מרדן". התנהגות מחפירה של ילד כלפי אביו, עלולה לגרום לשלילת זכותו למזונות, או להפחתה ניכרת במזונותיו.

עפ"י הדין העברי גיור קונסרבטיבי איננו נחשב לגיור כהלכה ולכן אותה אישה איננה יהודיה. לכן גירושיה יתנהלו במסגרת הליך גירושים אזרחיים, אשר נקרא "התרת נישואין", אשר מתחיל בבית המשפט העליון ומסתיים, בדרך כלל, בבית משפט למשפחה

לא! בענין של חשש ממזרות החמירו חכמים שלא להרבות בבדיקות שנאמר: "והיודע פסולה אינו רשאי לגלותה אלא יניחנה בחזקת כשרות

לא! מפני שבדיקת רקמות לא תברר את הספק לגמרי, אלא תשאיר בספק של רוב כנגד רוב, כלומר "רוב בעילות אחר הבעל" מול רוב "מדעי" שזה אינו בנו

רק אם אמה היהודיה  היתה נשואה לגבר יהודי אחר, בזמן הלידה, רק אז עלולה הילדה להיחשב לממזרת וגם זאת לאחר הכרזת בית דין.

כן!

הפסד מזונות, הפסד כתובה, חיוב לקבל גט.

לא ! אישה יכולה לתבוע שבעלה יוכרז כמורד ובעל יכול לתבוע את הכרזת אישתו כמורדת, אולם אין אדם יכול לתבוע את עצמו.

לא ! אישה יכולה לתבוע שבעלה יוכרז כמורד ובעל יכול לתבוע את הכרזת אישתו כמורדת, אולם אין אדם יכול לתבוע את עצמו.

אשה יהודיה הנשואה לבעלה היהודי , כדת וכדין, ומסרבת לחיות חיי אישות עם בעלה.

לא! ילד יוכרז כממזר רק אם אמו התעברה בזמן נישואיה ע"י גבר אחר.

כן! די בחשש שדבק במישהו רבב ממזרות כדי למנוע את נישואי כדמו"י.

כן! חוק זה הינו אקס-טריטוריאלי והוא חל על יהודים באשר הם.

כן! התנהגות בני הזוג מלמדת על כך שהתחרטו על הגירושין ועל הכוונה לחיות כבעל ואשה. מתקיימת לגביהם החזקה ש"אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות", וממעשיהם ניתן ללמוד על כוונה ל"ביאה לשם קידושין".

לא! רק אם היתה הזדווגות של איש זר עם אשת איש, יהא הוולד ממזר. הזרעה מלאכותית איננה בבחינת ביאה

כן! משום שקיים כלל בדין העברי, ש"הוולד הולך אחרי הפגום".

הילד ממזר! כי הוולד הולך אחרי הפגום

לא! ילד שנולד לנוכריה נשואה ויהודי, אשר איננו בעלה, איננו יהודי ואיננו ממזר.

לא! ממזרות עלולה להתרחש רק בין יהודים, משום שהאיסורים שתוצאתם ממזרות חלים אך ורק על יהודים, בבחינת "ערווה מן התורה".

לא! אין ממזרות כאשר אחד מההורים איננו יהודי. הילד יהודי כשר.

ככלל, בעילה לשם זנות אסורה, ואין בכך כדי להכתים את הוולד, שנולד מן הפנויה, אלא אם הפרשה תגיע לבי"ד רבני, אשר עשוי להחליט שהחיים המשותפים כבני זוג מהווים קידושין וכפועל יוצא מזה, הולד עלול להחשב לממזר.

לא! הבעל משועבד בגופו, על פי הדין העברי, לאשתו, לזון אותה לפי כבודה. שעבוד גופו מונע מן הבעל לטעון שפרנסת עצמו קודמת לפרנסת אשתו.

כן! גם אם האשה עשירה וה,אמצעים של הבעל מצומצמים, היא זכאית למזונות ואינה מחוייבת למכור מרכושה כדי להתפרנס.

בימ"ש למשפחה. לבי"ד רבני אין סמכות ייחודית בענין זה, אלא אם ניתנת הסכמת האשה. אם האשה תחוייב, חיוב זה, יוטל, אם בכלל, עפ"י דיני הצדקה.

עם גירושיה, או אם נשמט הבסיס לנישואין, כאשר אינה מקיימת האשה את חיוביה לחיי אישות עם בעלה, כלומר: "מורדת", או כאשר, עפ"י התנהגותה יש מקום לחייבה בגירושין, למשל: אם "שרכה דרכיה" או במילים אחרות: "זינתה תחת בעלה".

כן! בעבר היתה נטיה לראות בהצמדה למדד המחירים, מעין נשך או ריבית, ולכן דמי מזונות הוצמדו לתוספת היוקר ששולמה לשכירים.

לא! האשה זכאית למזונות, גם בהעדרו של בעלה מהבית, בין שעזב מחמת קטטה ובין שעזב לרגל עסקיו.

לא! אשה איננה חייבת לפרנס את בעלה, שאין בידו כדי לכלכל את עצמו. החובה לכלכל אשה מוטלת אך ורק על הבעל, כתנאי נישואין מן הדין.

לא! אב חייב לזון את ילדיו, אשר הינם בגיל הרך (עד גיל 6), גם אם יש להם רכוש משלהם, אשר ממנו הם יכולים להתפרנס

לא! לפי הדין העברי, פירות נכסיה של אשה, שייכים לבעלה, ולפיכך אם יש בפירות נכסיה כדי לכסות את מזונותיה, אז אין מקום לחייב את הבעל במזונותיה, מפני שהוא יכול לקזז חיובו כנגד פירות נכסיה.

כן! אשה עשוייה להיות מחוייבת לפרנס את בעלה אפילו ע"י מימוש רכושה וזאת על יסוד דיני הצדקה. חובה זו של האשה אינה נובעת ממעמדה כאשה נשואה, אלא מהחובה הכללית לתת צדקה, המוטלת על כל אדם. חיוב זה, איננו בבחינת חיוב של מזונות.

כן! במשפט העברי נאמר: "הלך בעלה ולוותה ואכלה, כשיבוא חייב לשלם". האמור מתייחס לחובות שעשתה למען מחייתה. זכותה למזונות כוללת את הזכות ללוות מאחרים על חשבונו.

לא! הואיל ואשה אינה חייבת להתפרנס מרכושה, הרי שאם מכרה רכוש למחייתה, יש לפרש זאת כמחילה על זכותה, כפי שנאמר בהלכה: "דרכן של נשים לגלגל עם בעליהן ולסייען".

ככלל, אשה זכאית למזונות מבעלה ובעל זכאי, עפ"י המשפט העברי, לקבל את משכורתה של אשתו. בעל רשאי להציע לאשתו ששכר עבודתה ישאר בידיה ושהבעל יהיה פטור ממזונותיה, ככתוב: "צאי מעשה ידייך למזונותייך".

לא! אם האשה לא קבלה מבעלה דמי מזונות, אזי אין לבעל זכות ל"מעשה ידיה", כלומר למשכורתה.

כן! אם הבעל לא השאיר לה למחייתה, לתקופת העדרו. בדין העברי יש חזקה האומרת ש: "אין אדם מניח ביתו ריקן", כלומר בעל מוחזק כמי שהשאיר לאשתו אמצעים למחייתה, העדרו. האשה בתביעתה יכולה לסתור חזקה זו.

כן! בדין העברי יש כלל לפיו, "ויתור שבממון – תנאי קיים", כלומר אשה רשאית לוותר על מזונותיה, אשר הינם ענין ממוני.

לא! בעל איננו יכול להכריח את אשתו לצאת לעבוד מחוץ לבית, כדי לכלכל עצמה ולפטור אותו ממזונותיה, משום ש"מזונות עיקר", כלומר שזכות האשה למזונות קודמת לחובתה לעבוד.

לא! מעשה ידיה של האשה, כלומר משכורתה שייכת, עפ"י הדין העברי, לבעלה. הואיל ובפועל, משכורתה נותרת בידיה, הרי שהיא מיועדת לכיסוי מזונותיה, ופוטרת אותו מתשלומם ואין לה זכות ללוות, על חשבונו, לצורך מזונותיה.

לא! הנישואין תקפים, אולם מחלת נפש שהוסתרה מפניו של בן זוג, עשויה להוות עילה לחיוב בגירושין.

לא! זכות אשה למזונות אינה נפגעת או נדחית מפני הלוואה שנטלה מן הבעל למען קרוביה, משום שמדובר כאן בחיובים שונים במהותם זה מזה, חוב במזונות אשרנובע מן הנישואין או מן הדין, לעומת חוב כספי רגיל.

כן! זכותה של האשה לכך שבעלה יפרע הלוואה שנטלה לצורך מזונותיה, איננה זכות למזונות, אלא היא זכות לתשלום חוב כספי רגיל וכנגדו זכאי הבעל לזקוף את זכותו לקבלת חוב כספי אחר שנטלה האשה, ממנו, למען משפחתה.

לא! אותה אשה לא היתה חייבת, כלפי בעלה, לסלק את החוב לנושה ולפיכך, אם בכל זאת סילקה את החוב, אזי היא נחשבת כמוותרת לבעלה.

כן! אולם עליה להכריז בפני עדים, בעת פרעון החוב, שהיא אינה מוותרת על זכות ההחזר שלה כלפי בעלה

לא! אלא אם עזבה את הבית, מחמת טענה מוצדקת, בעיני ביה"ד. חובת הבעל לשאת במזונותיה, רק אם היא חיה עמו. אם היא עוזבת את הבית, אין היא יכולה למלא את חובותיה כלפי בעלה ולכן אינה יכולה לדרוש ממנו מזונותיה.

לא! אין אשה מחוייבת לממש רכוש השייך לה, כדי לממן מזונות, אולם היא רשאית ללוות למען מזונותיה, גם אם היא בעלת רכוש

אם אשה עוזבת את הבית מסיבה שנראית, בעיני ביה"ד, כסיבה מוצדקת, אזי לא תישלל זכותה למזונות, אולם עליה להוכיח טענתה ולבססה על טעמים התלויים בהתנהגות הבעל.

לא! אם עוזבת בגלל סירובו לפרוע חובותיה ומסרבת לחזור, היא מפסידה את מזונותיה בתקופת היעדרה, אפילו אם נטלה חובות שהוא חייב בפרעונם.

כן! העדרה של אשה מן הבית לצורך אישפוז, ניתן להצדקה, ואי חזרתה אל הבית, בגלל שבעלה עם אשה אחרת, מוצדק, ביתר שאת

כן! אשה תהא תמיד זכאית למזונות, אם היא עוזבת את הבית, מחמת טעמים שמצדיקים לחייב את הבעל במתן גט

כן! פגם בהתנהגות האשה איננו מתיר לבעל שימוש באלימות ואיננו פוטר אותו ממזונותיה, אם היא עוזבת את הבית

כן! בעל חייב במזונות אשתו, גם אם איננה חיה עמו וגם אם על פי דיני המזונות הרגילים היא איננה זכאית למזונות, וזאת משום שהיא "מעוכבת מחמתו" להינשא לאחר.

כן! אשה אינה חייבת לסבול את מגורי מי מקרובי משפחת בעלה עמה ועם בעלה, באותה דירה, כמו שנאמר: "אין אדם דר עם נחש בכפיפה".

לא! האשה זכאית לעזוב את הבית והבעל חייב במזונותיה, ממועד הגשת התביעה. אם בעלה יגור עמה בדירה נפרדת, היא תוכל למלא חיוביה כאשה, כלפיו

לא! אין הבעל מחוייב להחזיר כספים, למי מקרובי משפחתה של אשתו, שפירנס את אשתו, מבלי שנתבקש על ידיו.

לא! מי שנתן למזונות האשה, בלי שהבעל בקש ממנו ובלי שהאשה לוותה ממנו, "שם כספו על קרן הצבי".

לא! אומנם בעל חייב במזונות אשתו, אולם אין הוא חייב בהחזר הוצאות להורי האשה, משום שהוא לא ביקש מהם לכלכלה

לא! אם האשה לא לוותה מצד שלישי ואם בעלה לא ביקש מצד שלישי לפרנס את אשתו, אזי במצב זה אין הוא יכול לתבוע את כספו לא מן האשה ולא מן הבעל.

לא! אם אין לאשה טעם מספיק לעזיבת הבית או אם היא עצמה אשמה במריבה ועזבה את הבית ובכך היא מונעת מעצמה למלא חובותיה כלפי בעלה, אזי היא מפסידה את מזונותיה

לא! פסק דין המחייב אשה לשוב לחיי שלום בית, כמוהו כקביעה שאין לה סיבה המצדיקה את עזיבת הבית. עזיבה בלתי מוצדקת, לדעת בי"ד, כרוכה כאמור, בהפסד מזונות.

לא! סירובה של אשה לכבד פסק דין לשלום בית ולשוב לביתה ולבעלה, עלול לעלות לה בהפסד מזונותיה. היא עלולה להיחשב ל"מורדת".

כן! כמו שעזיבתה, אם אינה מוכיחה את צדקתה, מפסיקה את זכות האשה למזונות, חזרתה כל עוד לא הוכרזה כמורדת, מחזירה לה את זכותה.

לא! לאחר שאשה מוכרזת כ"מורדת" ע"י בי"ד, נשללת זכותה למזונות, ולפיכך אין חזרתה לביתה מועילה.

בגדיה של אשה, כלומר: "כסותה" נחשבים כחלק ממזונותיה, במובן הרחב, בבחינת חוב של הבעל כלפיה. בדרך כלל הבגדים והתכשיטים שייכים לאשה אולם אם הבעל נקלע למצוקה כלכלית, אז יתכן ויהא רשאי למכור מבגדיה או מתכשיטיה, כפי שנוהגים ברכוש משותף.

אם החיוב במזונות הוא מרצון ולא על פי דין, אז החיוב כולל מזונות, במובן של מצרכי אוכל בלבד ולא ביגוד והנעלה או מדור או רפואה.

לא! התחייבות של בעל למזונות אשה, מתייחסת אך ורק לתקופת הנישואין והיא מסתיימת עם פקיעת הנישואין.

כן! אשה יכולה לבקש צו מניעה כנגד הבעל, להבטחת המדור השליו שלה במסגרת זכותה למדור, כחלק ממזונותיה. כמו כן ניתן לבקש צו מניעה במסגרת תביעה לפירוק השיתוף בדירה, להגנת זכויותיה הקנייניות. צו שכזה יכול להינתן גם במסגרת תביעה לשלום בית

כן! ניתן להטיל עיקול על הדירה במסגרת תביעת מזונות או תביעה לפירוק השיתוף בדירה, כדי למנוע פעולות חד צדדיות בזכויות בנות הגנה.

לא! הבעל חייב לספק קורת גג לאשתו, כחלק ממזונותיה. אין זה לכבודה של אשה נשואה לבקש מגורים אצל הוריה

לא! לאור הכלל שחוב רגיל של הבעל עדיף על חובתו במזונות אשתו, לפיכך זכות נושים שלו עדיפה גם על זכותה למדור.

לא! האשה זכאית לקבל מבעלה מראש, סכום סביר, לשם כיסוי דמי השכירות

כן! הבעל הוא בבחינת "בעל הבית" בדירה, והוא יכול להחליט מי ייכנס לבית, מלבד אשתו, ועל מי תיאסר הכניסה לבית, אף מבלי לנמק זאת.

לא! בדרך כלל, בעל יכול להתנגד לכניסת קרובי אשתו לביתו, אולם, בנסיבות מיוחדות אין הוא רשאי לעשות זאת

כן! אומנם הבית נמצא בבעלות האשה בלבד, אולם הזכות להשתמש בדירה היא בבחינת פירות נכסיה. ה"פרי" שייך לבעל, אך ה"עץ" שייך לאשה. הבית יחשב כ"נכסי מלוג".

לא! אין לבעל זכות למגורים בדירת אשתו על פי החוק, יש לו רק רשות לגור בדירה בהסכמת אשתו. בהעדר הסכמה פוקע רשיון המגורים בדירה.

כן! אולם עליה להביא סיבה מספקת להתנגדותה. לא די בהתנגדות סתמית או עקשנות גרידא. לעומת זאת, במצב דומה, הבעל לא חייב לתת נימוקים.

לא! על טענת הבעל כי "סברה וקיבלה" היא יכולה להשיב כי בטרם התנסתה, היא חשבה שתוכל לסבול, אולם עתה אינה יכולה לסבול, ואינה חייבת לסבול.

כן! סירובו של הבעל להעמיד לרשות האשה דירה בנפרד מהוריו, אפילו בשכירות, כמוהו כסירוב לתת לה מזונות, משום שמדור מהווה חלק ממזונות

כן! טעם שכזה, אם יש בו ממש, יכול להצדיק, דרישת בן זוג לעבור למגורים במקום אחר ועל השני להתחשב בכך.

כן! אין אשה חייבת לעבור, מדירה טובה לדירה רעה, בהעדר נסיבות מיוחדות.

כן! אלא אם בן הזוג המעונין בחילופי מקום מגורים מוכיח טעם שמצדיק את אי קיום ההסכם המוקדם

כן! אלא אם בן הזוג המעונין בחילופי מקום מגורים מוכיח טעם שמצדיק את אי קיום ההסכם המוקדם

לא! אשה אינה רשאית לסרב לדרישת בעלה לעלות לישראל, גם אם בארץ ישראלמצבם הכלכלי יהיה יותר גרוע ורמת החיים שלהם תהיה נמוכה יותר.

לא! אפילו אם האשה תוכיח שבחוץ לארץ צפויים להם תנאי חיים טובים מאלה שבארץ.

לא! מי שמעדיף את ארץ ישראל על פני חו"ל, רצונו גובר. הכלל הוא: "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין".

כן! אומנם הכלל הוא ש"אין הכל מוציאין" (מארץ ישראל), אך אם נערך הסכם בדבר יציאה למגורים בחו"ל, ההסכם מחייב. ניתן להתנות על הכלל.

כן! אם אחד מבני הזוג מסרב להתנהג בהתאם לכלל שמעדיף את ארץ ישראל על פני כל הארצות, אזי אין משנהו מחוייב להמשיך ולחיות עמו.

כן! האשה זכאית לדרוש לחייב את בעלה במתן גט ואף בתשלום כתובה, לנוכח סירובו לעלות לישראל

לא! אין בידי הבעל לדרוש את חיוב אשתו לקבל גט, אלא אם היה הסכם ביניהם והיא מסרבת לכבדו

לא! אם יציאת הבעל וסירובו לשוב לישראל מבוססים על הסכם, אזי האשה לא תהא זכאית למזונות, כי אינה חיה עמו.

כן! אשה התובעת גט מבעלה, שמסרב לשוב ארצה, מחו"ל, זכאית לקבל גט ואף זכאית לקבל את כתובתה

אין לבימ"ש או בי"ד רבני סמכות לדון בעניינם. כללי המשפט העברי לא יחולו עליהם, אלא הוראות הדין של ארץ אזרחותם ומקום מושבם

במקרה כזה יחולו דיני ישראל.

כן! אחת החובות המוטלות על בעל עקב הנישואין הינה, נשיאה בהוצאות רפואתה של אשתו. זכותה של אשת איש להוצאות ריפוי, היא חלק מזכותה למזונות.

כן! הבעל, מזמין השירות, נכנס לקשר חוזי עם הרופא, והרופא יכול לתבוע ממנו באופן ישיר, את שכר טרחתו.

כן! רפואתה של אשה היא חלק ממזונותיה. אם לא נפגעה זכותה של האשה למזונות, מכל סיבה שהיא, אזי התחייבותה כלפי בית החולים היא בבחינת "לוותה ואכלה", והיא יכולה לגלגל את החיוב לבעל.

לא! הכלל הנוהג בענייני מזונות אשה על פיו: "עולה עמו ואינה יורדת עמו והכל לפי עושרו", חל גם כאן.

לא! אם האשה גרמה למחלתה, יתכן שאין הבעל חייב בהוצאות רפואתה.

כן! אחד מתנאי הכתובה הוא שבעל מחוייב לפדות את אשתו כשהיא "נשבית", כלומר נופלת בשבי. במילה "נשבית", הכוונה לכל מקרה שבו נשללת חירותה של האשה ואינה יכולה לחיות עם בעלה.

כן! מחובתו של בעל לפדות את אשתו בכל האמצעים הדרושים לכך, ללא הגבלה, לפי הכלל: "אשתו כגופו".

לא! בעל חייב לפדות את אשתו תמיד, כדי שלא תיטמע בין נכרים.

האשה! כי קיים חשש שמא יפגעו בה.

יש פוסקים האומרים שאין לעשות גזירה שווה בין נשבית במלחמה לבין נשבית באשמתה, ולדעתם, אינו חייב לפדותה. לעומתם ישנם פוסקים הסוברים שהבעל בכל זאת חייב לפדותה, ועושים גזירה שווה לאשה שחלתה באשמתה, שהבעל חייב ברפואתה, ואומרים, כך גם חייב בפדיונה.

מעשה ידיה, מציאתה, פירות נכסיה, ירושתה.

כל הנכסים שאשה מכניסה לבעלה, לרבות נכסי דלא ניידי, מטלטלין, זכויות כספיות ואחרות, עם נישואיהם.

נכסי האשה, נקראים "נכסי צאן ברזל", הם עוברים כמעט לבעלותו של הבעל, במובן של זכות השימוש שלו בהם. הבעל אחראי לנזק או לאבידה או לגניבה, אם ייגרמו לנכסים אלה, באופן שערכם, כפי שהיה בעת שהובאו, יישאר לה, כלומר הוא אחראי לגבי שווי הקרן, בעת הנישואין, וכפי שנכתב במפורש בשטר. אחריותו הכתובה. מתבטאת בעקרון, לפיו: "פחתו, פחתו לו; הותירו, הותירו לו".

המילה "מלוג" באה מן הצאן. מליגת הראש, פירושה, תלישת השערות מן הראש, כלומר: הראש נשאר והשערות אינן. ובהשאלה לנכסי אשה, הקרן נשארת בבעלות האשה, לבעל אין אחריות לגבי הקרן, בבחינת: "פחתו, פחתו לה; הותירו, הותירו לה", אך הפירות מועברים לבעל, לשימוש לצרכי הבית. נכסי האשה שאינם "נכסי צאן ברזל", הם בדרך כלל, "נכסי מלוג".

לא! מסירת נכסים של האשה לאחריות הבעל יכולה להיעשות רק בהסכם

לא! אם הבעל לא יקבל על עצמו, במפורש, אחריות לנכסי אשתו, לא יהיו נכסים אלה, "נכסי צאן ברזל" (על אחריותו) אלא "נכסי מלוג" (על אחריותה).

לא זה ולא זה. נכס שכזה, הינו אך ורק ברשות האשה, כלומר הנכס מצוי בבעלותה ואין לבעל אחריות כלשהי עליו וכן לבעל אין זכות לפירות מן הנכס

לא! בנכסי מלוג, הנכס נשאר בבעלות האשה אך הפירות שייכים לבעל. אם הבעל נתן נכס במתנה, אז הוא נחשב כמוותר על הפירות, לפי הכלל: "כל הנותן, בעין יפה הוא נותן". פירות נכסים אלה, כמוהם כקרן נכסי מלוג.

כן! מתנה מלפני הנישואין הופכת לנכסי מלוג, כמו כל נכס שהיא מביאה עמה לנישואין, כאשר היא נישאת

ככלל, לא! אם בעל מגיש תביעת גירושין ובי"ד מחייב את האשה לקבל גט, אזי לא תיצלח תביעתו להחזר מתנות. אולם יש חריגים לכלל

אם האשה מחוייבת לקבל גט, מחמת שהיא "מורדת" או אסורה עליו, אז יש מקום לטענת הבעל שנתן מתנה, מתוך הנחה שתהיה עמו ולא למקרה שתמרוד בו.

כן! בדרך כלל מתנה שנותן בעל לאשתו אינה בבחינת "נכסי מלוג", אולם נכס שניתן מחמת לחץ, אי אפשר לאמר עליו כי "בעין יפה הוא נותן" ולכן הוא זכאי לקבל את הפירות.

כ"נכסי מלוג". העובדה שהבעל מכר את הנכס לאשתו אינה מלמדת בהכרח, על כך שהוא מוותר על הפירות שמניב הנכס ולכן הוא ייכלל בין "נכסי מלוג".

ההבדל העיקרי מבחינת התוצאה המשפטית הוא, בשאלת האחריות ביחס לקרן, כלומר האחריות לתשלום או לפיצוי במקרה של גניבה, אבידה או נזק. בנכסי צאן ברזל, הבעל אחראי. בנכסי מלוג, האשה אחראית.ההבדל העיקרי מבחינת התוצאה המשפטית הוא, בשאלת האחריות ביחס לקרן, כלומר האחריות לתשלום או לפיצוי במקרה של גניבה, אבידה או נזק. בנכסי צאן ברזל, הבעל אחראי. בנכסי מלוג, האשה אחראית.

לא! אין הבעל רשאי לפגוע בזכויות הבעלות של האשה ואם מכר או העביר לאחרים, פעולתו בטלה ומבוטלת. האשה זכאית לדרוש אותם חזרה, בעת שהנישואין מגיעים לקיצם, מן הטעם של "שבח בית אביה", דהיינו זכותה לקבל חזרה נכסים שהביאה מבית אביה

אם הנכסים אינם ראויים עוד למטרתם הראשונה או שאינם בנמצא, אזי האשה זכאית לקבל את ערכם, לפי הסכום הנקוב בכתובה.

לא! נכסי מלוג, גופם, לא יצא מבעלותה של האשה ולכן אין ספק שהבעל איננו רשאי לפגוע בזכויותיה של האשה בנכסים אלה.

בדרך כלל לא! הבעל לא יצליח גם אם ינסה לתבוע את חיובה של אשתו להסכים.

כאשר נכס מסויים, השייך לאשה איננו מניב הכנסה כלשהי, זכאי הבעל לדרוש את מכירתו, כדי להשקיע את תמורת המכירה בנכס מניב פריות, כגון בית להשכרה.

לא! בנכסי מלוג אין לבעל שום זכויות לגבי הקרן או גוף הנכס.

רוב הפוסקים סבורים כי גם בדיעבד פעולתו בטלה מהטעם "שבח בית אביה".

כן! כספי נכסי צאן ברזל עוברים לבעלותו של הבעל, כי הרי הוא אחראי להחזיר רק את שוויים הנקוב בשטר הכתובה, ולכן הוא רשאי אפילו לכלות את הקרן ולהשתמש בכספים, מבלי שהאשה יכולה להתנגד.

לא! אין לבעל רשות לפגוע בקרן של כספים אלה ולכן אינו רשאי לסחור בהם, כדי שלא יוציאם מרשות האשה. הוא רק רשאי להשקיעם ברכוש מניב פירות, כדי שהקרן תשמר לאשה והפירות יהיו שלו.

על פי המשפט האזרחי.

על פי המשפט החילוני.

כן! על פי המשפט העברי, פירות נכסי האשה שייכים לבעל. לעומת זאת על פי המשפט האזרחי פירות נכסי האשה שייכים לאשה, כחלק מנכסיה

לא! שיתוף בנכסים, עפ"י הדין העברי, עשוי להתקיים אך ורק בין איש ואשה נשואים כדת וכדין.

אם, למשל בעל מצליח להוכיח שאשתו "זנתה תחתיו", אזי היא תצא בלי כתובה. אם אשה מוכרזת כ"מורדת" אזי היא יוצאת בלי כתובה. התנהגות נפסדת ואסורה על פי הדין מצד האשה עלולה לגרום להפסד כתובתה.

"מעשה בית דין" הקובע כי אשה "אסורה על בעל ועל בועלה", איננו יכול למנוע את המשך הקשר הרומנטי עם המאהב, ואף איננו יכול למנוע עריכת נישואין אזרחיים ביניהם, אולם יש בו כדי למנוע עריכת נישואין כדת משה וישראל.

כן! אשה ש"זנתה תחת בעלה", נאסרת על בעלה, וגם מחילתו אינה מועילה.

קשר משפטי של נישואין בין איש ואשה מתחיל בפעולה משפטית הנקראת קידושין או אירושין ונשלם עם ביצוע פעולה משפטית שניה הנקראת נישואין. כדי שהאשה המאורשת תהא לאשת איש בכל המובנים, חסר רק ייחוד לשם חיי אישות. לזה מגיעים ע"י הנישואין, כי לפני הנישואין, אסורה הארושה על הארוש שנאמר: "ואסר לנו את הארוסות". אם הקידושין אינם מגיעים לכדי נישואין, נזקקת האשה לגט, כי בלי גט היא אסורה לכל איש אחר

יש שלוש דרכי קידושין: קידושי כסף, קידושי שטר וקידושי ביאה

האיש מוסר לאשה בנוכחות שני עדים מסמך אשר בו נכתב "הרי את מקודשת לי בשטר זה", כאשר הוא נוקט בלשון זו או בלשון אחרת של קידושין ונקובים בו שמות האיש והאשה ופרטים נוספים, והאשה מקבלת אותו, לשם קידושין לאיש. שטר זה, איננו הכתובה, אשר ניתנת לכלה על יסוד הקידושין

לא! קידושי שטר הינם צורה של יצירת קשר של בעל ואשה כדת משה וישראל, בעוד שרישום נישואין אזרחיים נעשה רק כדי להעיד על עובדת עריכתם, ולא לשם נישואין כדת משה וישראל, אלא לשם נישואין על פי חוק מקום עריכתם.

האיש אומר לאשה, בפני שני עדים, "הרי את מקודשת לי בביאה זו" ומתייחד עמה בנוכחותם לשם קידושין, ובא עליה. צורה זו של קידושין נדחתה כבר בזמן הקדום, מחמת פריצות, אולם מי שקידש כך, הקידושין תופסים

כן ולא. כן, משום הכלל ש"חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות". ולא, על שום שיחסי אישות בין איש ואשה שלא נישאו כדת וכדין, הינם אסורים, והם בבחינת יחסי זנות. כמו כן, בהעדר עדים, אשר משמשים כעדי קיום, אין קידושין.

לא! סמכות ביה"ד קיימת רק אם שני הצדדים יהודים.

לא! אם הגיור של אדם בטל, אז אין הוא יהודי, ולפיכך לביה"ד אין סמכות לדון בענין. ביה"ד יהא מוסמך לדון רק אם שני הצדדים יהודים

"שידוכין" או בשפה עממית "אירושין", הינם ההבטחה של גבר לאשה או של קרובי הגבר לקרובי האשה לנישואין בעתיד. שידוכין יוצרים קשר משפטי.

שידוכין מסתיימים בגט פיטורין.

צד שנפגע מהפרת ההבטחה להתחתן, אשר מונחת ביסוד השידוכין, יכול לתבוע פיצויים ממשנהו, בגין נזק ממשי ו/או נזק נפשי שנגרם לו

כן! ואפילו אין צורך להוכיח התחייבות מפורשת להחזר מתנות. קיימת הנחה, שבמתנות אשר ניתנו מכלל תנאי מכללא שהשידוכין יביאו לנישואין. לכן נותן מתנה זכאי לקבלה בחזרה, כאשר הנישואין לא מתרחשים

כן! כל צד זכאי להחזר מתנות, כאשר השידוכין הופרו.

צריך להיות הסכם מפורש, לשם חיוב בפיצויים על הפרת שידוכין. הסכם כזה נהוג לערוך בכתב, ב"שטר שידוכין", שכולל את ההתחייבויות הכספיות בקשר לנישואין וקרוי גם, "תנאים".

החתן נותן לכלה, לבעלותה, בנוכחות שני עדים כשרים, כסף או שווה כסף, לשם קידושין. כיום נהוג לקדש בטבעת ולאמר: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל".

נוכחותם של עדים כשרים הכרחית והם אינם משמשים כעדי הוכחה, אלא כעדי קיום, כלומר הם מהווים חלק בלתי נפרד מן הפעולה המשפטית הזאת, אשר בלעדיהם אין היא שלימה ואין קידושין.

יתכן שלא. אם למשל לא היו עדים או לא היתה חופה או לא היו ברכות וכיוצא באלה, אזי אין קידושין וכל אחד מהם רשאי לשאת ולהינשא, מבלי שיהא צורך בגט.

לא! בהעדר עדים כשרים אין תוקף לקידושין

לא! שני אנשים אשר שוררת ביניהם קירבת משפחה פסולים לשמש כעדים כשרים מדאורייתא (מן התורה), והדבר עלול לפסול את הקידושין.

לא! קירבת משפחה של עדים פוטנציאליים, עם מי מבני הזוג, פוסלת אותם מדאורייתא, ועלולה לפסול את הקידושין.

כן! אם עדים מיועדים הינם מחללי שבת בפרהסיא, אז אין הם כשרים לפעול כעדים, אחרת הדבר עלול לגרום לשלילת תוקף הקידושין.

אם עדים פסולים רק מדרבנן, אז הקידושין ייחשבו, כקידושי ספק, אשר כדי להשתחרר מהם, יש צורך בגט מספק.

בדרך כלל נשלל תוקפם של הקידושין מחמת העדרם של שני עדים כשרים

כן! רוב הפוסקים סבורים כי אין קידושין, ומתירים לאיש ולאשה להינשא לאחרים בלי גט

לא! העד, אשר הינו קרוב משפחה של אחד מבני הזוג נפסל, בשל כך, ולפיכך ייחשב הדבר כקידושין, על פי עד אחד בלבד, כלומר, משוללי תוקף

יתכן שלא. את הטבעת צריך המקדש להעביר לבעלות האשה, ולפיכך אי אפשר להעביר לבעלותה, דבר שכבר שייך לה

לא! ניתן להשתמש בכל נוסח אשר ממנו ברור, בצורה חד משמעית, שהטבעת נמסרה ע"י החתן לכלה, לשם קידושין כשרים.

קידושין נעשים בנוכחותו של רב ובהשגחתו, בפומבי ובנוכחות מנין. כמו כן נעשה שימוש בנוסח "הרי את מקודשת לי…".

כדי למנוע טענות שלא קויימו דיני הקידושין, וכן כדי למנוע טענה של אחד הצדדים שלא הבין כי התבצעו קידושין

לא! יש לערוך נישואין של יהודים לפי דין תורה, דהיינו רק בצורה דתית

כן! כתוצאה מהקידושין האשה הינה כאשת איש לגבי כל החומרות שבדבר ואסורה לכל אדם, פרט למקדש, אולם אין לה את הזכויות והחובות של אשה נשואה

רק ע"י גט או עם מות הארוש

לא! כל עוד הקידושין עם הראשונה לא באו לקיצם ע"י מתן גט או עקב מותה של הראשונה, נאסר על המקדש לקחת אשה אחרת.

אין זה איסור מדאורייתא, כמו אצל המקודשת, אלא מטעם חכמים, מתקנת חדר"ג (חרם דרבנו גרשום).

לא! איסור זה בא לידי ביטוי גם בברכת האירושין: "ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו ע"י חופה וקידושין".

לא! אין לארושה זכויות של אשת איש ובכלל זה זכות לכתובה.

לא! אומנם, תיקנו חכמים כי "אסור לו לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה", אולם בדיעבד אין הנישואין נפסלים בהעדר כתובה

אם מנהגים אלה לא התקיימו, אולם הנישואין נערכו בנוכחות שני עדים כשרים והחתן היהודי נתן לכלה היהודיה טבעת לשם קידושין ואמר לה "הרי את מקודשת לי…" וע"י זה קידש אותה ואחר כך היו יחד תחת החופה והתייחדו לשם נישואין, הריהם מקודשים והנשואים כשרים

בגידת אשה טעונה הוכחה חד משמעית. ראיות נסיבתיות אינן מספיקות כדי לחייב אשה לקבל גט, וממילא אינן מספיקות כדי לחייב את הבעל לתת גט.

לא! קידושין תקפים יכולים להיערך רק בין יהודים. "קידושין" בין יהודיה וגוי אינם קידושין והם מחוסרי תוקף משפטי הן בבימ"ש והן בבי"ד.

ממזר שנשא ישראלית, הנישואין אסורים, אבל תופסים ובמצב שכזה בי"ד עלול לכפות עליהם גירושין. ילדיהם של ממזר וישראלית יהיו ממזרים, משום שבנישואין כאלה, הוולד הולך אחר הפגום

לא! אם היבמה נישאה לאחר, בלי חליצה, נישואין אלה אסורים וספק אם תופסים, וחובה על בעלה להוציאה בגט. אולם אם נולדו לה ילדים, הם אינם ממזרים, משום שרק בקידושי ודאי לא תופסים, הילדים הינם ממזרים, ולא בקידושי ספק.

בהימצא החתן והכלה תחת החופה, אחרי הקידושין, הם כביכול נמצאים ברשותם, תחת כיפה אחת. יש אומרים שהחופה מסמלת את הבאת הכלה לתוך ביתו של החתן, לשם נישואין. אחרים אומרים שאין הנישואין גמורים אלא עם הייחוד, ולפיכך, מיד אחרי ברכות הנישואין הולכים החתן והכלה לחדר מיוחד, אוכלים שם לבדם, כדי להביע על ידי כך, את ייחודם בביתם

כן! כיום מאוחדים מעשה הקידושין ומעשה הנישואין ומתרחשים במעמד אחד.

שבירת כוס הזכוכית, ברגלו של החתן, הינה לזכר חורבן בית המקדש, כדי שהחתן והכלה יעלו את זכר ירושלים על ראש שמחתם.

כאשר החתן שובר ברגלו את כוס הזכוכית, כזכר לחורבן בית המקדש

כאשר הרב קורא בפני הקהל את הכתובה, מוסר אותה לחתן וזה נותן אותה בידי הכלה, אחרי שקבל עצמו בקנין את כל החיובים אשר מפורטים בכתובה.

לא! הכתובה צריכה להיות מוכנה לפני הנישואין, משום שהחופה צריכה להיות ראויה לביאה, כי אסור לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלי כתובה. בדיעבד אין נישואין נפסלים בהעדר כתובה.

הרב, עורך הטקס, מברך את ברכת היין לנישואין ואת שש ברכות הנישואין ובסך הכל "שבע ברכות".

לא! בדיעבד, הנישואין כשרים, גם אם הברכות לא נאמרו.

לא! אי קיומו של המנהג, בדבר נוכחות מנין, אינו פוסל את הנישואין והנישואין כשרים

כן! הרבנות הראשית התקינה תקנות בענין הרישום לנישואין ופירסומו ואף נקבעו מועדים בענין זה. הרישום צריך להיות לפחות ארבעה עשר יום לפני הנישואין, והפירסום, שבעה ימים לפחות לפני מועד הנישואין

פירסום הרישום לנישואין, לפני עריכת הנישואין, נועד לאפשר לכל אדם אשר ברצונו להתנגד לנישואין, להביע התנגדותו ולשטוח טענותיו.

לא! אם התקיימו הנישואין, בלי הודעה מוקדמת, אין זה פוסל את הנישואין.

לא! הכשרות לקידושין אינה קיימת, בדין העברי, לגבי קטנים. "קטן" הוא מי שלא מלאו לו שלוש עשרה. "גדול" לפי דיני ישראל, הוא בן שלוש עשרה שנים ויום. הכלל הוא: "לא תקנו רבנן נישואין לקטן".

שתים עשרה וחצי שנים ויום אחד. מגיל זה ואילך הנקבה נחשבת כ"גדולה", לפי דיני ישראל, כלומר היא יכולה להינשא בפעולתה, היא בלבד, ובלי רשות אביה

לא! קידושין של נקבה שהיא צעירה משתים עשרה וחצי שנים ויום אחד, אינם קידושין והינם לא כלום, והאמור מתייחס לקידושין, בפעולתה של צעירה זו, בהבדל מפעולה שמתבצעת ע"י אביה, אשר יכול לפעול בשמה, ובענין זה הדעות חלוקות.

כן! קידושי נערה יתומה מאב, כשרים ותופסים, כאשר היא בת שתים עשרה ויום אחד, כי כבר כנערה, היא גדולה, שנאמר: "נערה שאין לה אב, קידושיה קידושי תורה".

נקבה עד גיל שתים עשרה שנים גמורות, נקראת "קטנה", ונקבה מגיל שתים עשרה שנים ויום אחד ועד גיל שתים עשרה וחצי, נקראת "נערה".

לא! הואיל ונישואין כרוכים בחיובים, והואיל ו"אין חבין לאדם שלא בפניו", לפיכך פסקו האחרונים, שאין לאב את הכח להשיא אשה לבנו הקטן ואם עשה כן, אז אין לפעולה זו, תוקף משפטי, כלומר אין היא גוררת אחריה את התוצאות המשפטיות הכרוכות בנישואין.

כן! יש לאב יכולת משפטית להביא לקידושי בתו, אשר הינה צעירה מגיל שתים עשרה שנים, והקידושין גמורים

כן! אב יכול לקבל קידושין בעבור בתו אשר גילה בין שתים עשרה שנים ויום לבין שתים עשרה וחצי שנים, והקידושין תופסים

לא! בת אשר התקדשה, בקטנותה, באמצעות אביה, אינה יכולה להינשא לאחר, אלא לאחר שתקבל גט מהראשון או לאחר מותו

לא! קידושי קטנה באמצעות אביה, הינם קידושין גמורים והיא כאשת איש גמורה וכדי לצאת, היא זקוקה לגט.

כן, במקרים נדירים כגון: אם היא יתומה מאב והיא בת למעלה מגיל שש שנים או אם היא התגרשה או התאלמנה, שאז היא איננה ברשות אביה, ואז אמה או אחיה יכולים להשיאה, בהסכמתה.

בתקופת היותה קטנה, כלומר עד שימלאו לה שתים עשרה שנים, היא יכולה להצהיר, בפני שני עדים, שהיא אינה רוצה בבעל זה, וע"י הצהרה זו מסתיימים נישואין אלה, והיא אינה זקוקה לגט. סירוב כזה נקרא "מיאון" והקטנה נקראת "ממאנת".

כן! קידושי קטנה באמצעות אביה, הינם קידושין גמורים והיא יוצאת מהם בגט. לעומת זאת קידושי קטנה ע"י אמה, הם קידושין גמורים, כל עוד שהיא לא תמאן, אולם אם היא ממאנת, אז היא יוצאת במיאון, ללא צורך בגט

אסור לקדש אשה שהיא צעירה מגיל שש עשרה שנים ויום אחד, ואסור גם לאביה לקדשה למישהו אחר, קודם לגיל זה, אולם אם עברו על איסור זה, אז הקידושין תופסים

לא! פעולה של קידושין, כמו כל פעולה משפטית, חייבת שהצד שמבצע אותה יהיה שפוי, ובר דעת, כתנאי לתוקפה

כן! הקידושין גמורים. די אם דעתו מספקת, כדי להבין שהוא עושה מעשה של קידושין ונישואין, במובן הכללי.

קיים בעניינו, רק חשש קידושין או נישואין, כך שדרוש גט מספק. לנוכח הספק, ניתן לאמר שאם היה שוטה, הגט לא יזיק, אף כי הוא מיותר, ואם היה בריא, ודאי שיש צורך בגט.

חרש או חרשת אינם נחשבים כבני דעת ולכן מדין תורה אינם בני קידושין, אולם חז"ל תיקנו להם נישואין, אולם לא תיקנו שום חיובים עפ"י נישואין כאלה

לא! חז"ל לא תיקנו שום חיובים לנישואין של חרש או חרשת ולכן לא חל בנישואין כאלה כל חיוב המוטל על בעל ואשה עפ"י דין.

לא! אמנם חז"ל התירו נישואין לחרש, אולם לא תיקנו שום חיובים על פי נישואין כאלה, ולכן על חרש לא מוטלים חיובים, אשר ברגיל מוטלים על בעל ואשה על פי דין

חייב! אם בעל חרש נטל על עצמו חיובים, אף על פי שהוא פטור מהם, אזי חיובים אלה תופסים.

קידושי עריות מן התורה, אינם תופסים לכל דבר, אין אחריהם תוצאות משפטיות כלשהן, ואין צורך בגט. בין קידושין אלה ניתן למנות איסור קידושי אם, בת ואחות, איסור קידושי אשת איש, איסור קידושין עם אחות אשתו, כל עוד אשתו בחיים, גם אחרי הגירושין.

כן! ככלל, חל איסור קידושין עם אחות אשתו, כל עוד אשתו בחיים, אולם לאחר מות אשתו מותר לבעל לשאת את אחותה.

אלה קידושי עריות מן התורה, שאינם תופסים, ומ"דינא דאורייתא" חל עליהם עונש מוות או כרת.

אלה קידושי ערווה מן התורה, אשר מחייבים כרת. קידושין אלה לאו קידושין הם, ואין צורך בגט

ככלל האיסור לקדש אשת אח שהתאלמנה, הוא בבחינת "ערווה מן התורה", אולם כאשר האח נפטר ואין לו זרע, אזי החובה להקים לו זרע בישראל, ע"י ייבום, מהווה חריג לכלל.

אלה קידושין שהצדדים או אחד מהם לא רצו בהם והם נערכו, מתוך אונס או אילוץ או כפיה, כך ששני הצדדים או אחד מהם הוכרחו ע"י אחרים, לעשותם בניגוד לרצונו/ם או שאחד מהצדדים הכריח וכפה את רצונו על משנהו. קידושין שנערכו בנסיבות שכאלה אינם תופסים.

אם ניתן להוכיח שקידושין נערכו מתוך אונס, אזי קידושין אלה הינם מחוסרי תוקף, משום שקידושין יכולים להיערך רק ברצון הצדדים ולא כתוצאה מרצון אחד הצדדים או שלילת רצון שני הצדדים.

לא! במקרים שכאלה השגת המטרה נכפתה על הצדדים או מי מהם, אולם הקידושין לא נכפו עליהם. הקידושין היו רק האמצעי להשגת מטרה אחרת. מטרת הנישואין אין בה כדי לפוסלם או להופכם לקידושי אונס, על אף שבבסיסם לא היתה כוונה להינשא.

טענת קידושי אונס עשויה להצליח רק במקרים נדירים, ורק כאשר יש הוכחות ברורות ביותר ובי"ד יוכל להגיע למסקנה חד משמעית, כי לא היו קידושין, ואין צורך בגט, כדי להתיר לצדדים להינשא לאחרים

כאשר מתעורר ספק לגבי הקידושין, עלול להיווצר מצב של נישואין כשרים, יחד עם נישואין לאיש אחר, בלי גט מהראשון. במצב שכזה האשה תצטרך לצאת מן הראשון ומן השני, שאם לא כן ילדיה יהיו ממזרים.

יש להביא לקיצם את קידושי הספק הללו ע"י גט, אשר הינו גט מחומרא ומספק, כלומר מחמת הספק, שמא היו אלה נישואין כשרים

קידושין גמורים ותופסים. קידושין אלה מונעים קידושין חדשים, כל עוד הראשונים לא באו לקיצם.

קידושין אלה נערכו כאשר פרט או נתון מהותי, אשר יורד לשורשם, כגון מום או מחלה חשוכת מרפא, לא היה ידוע לצד השני, לפני עריכתם ואילו היה ידוע מלכתחילה, היה אחד הצדדים נמנע מהקידושין, ולפיכך יש בקידושין אלה מקח טעות.

ההלכה קובעת ש"מקח טעות מביא לידי ביטול המקח". ביטול המקח נובע מהעדרו של מרכיב יסודי הדרוש בכל מקח, דהיינו מפגש רצונות. לעומת זאת, במקח טעות, אחד מהם לא רצה, כפי שמתברר בדיעבד. להלכה, אין קידושי טעות תופסים, אולם בדרך כלל, אלה נחשבים כ"קידושי ספק", אשר ניתן לצאת מהם בגט

לא! הילד הוא פסול כהונה. קידושי הוריו תופסים למרות שהיו אסורים. ילד שכזה קרוי "חלל".

לא! הפסקת האהבה, כשלעצמה, איננה מהווה עילת גירושין מוצדקת. עילות גירושין מתפלגות לשתי קבוצות, האחת מתייחסת לנימוקים אובייקטיביים, והשניה לנימוקים שבהתנהגות. הפסקת אהבה איננה נמנית על הקבוצות הנ"ל.

במצב של קידושי ספק האשה זקוקה לגט, כדי שתוכל להינשא לאחר

הילדים עלולים להיות ממזרים. אמם של הילדים היתה זקוקה לגט, כדי להינשא לאחר ומשלא עשתה כן, היא מסכנת את ילדיה מן השני

מומים חמורים בגוף האשה או בבריאותה הגופנית או הנפשית, אשר רוב בני האדם נוהגים להקפיד עליהם

לא! קידושין אלה הינם קידושין תופסים, למרות שביסודם מקח טעות והבעל מוחזק כמי ש"סבר וקבל".

הקידושין, "קידושי טעות", בבחינת מקח טעות, ובהלכה נאמר שמקח טעות מביא לידי ביטול המקח. בפועל מתייחסים לקידושין אלה כקידושי ספק, ויוצאים מהם ב"גט מחמת הספק".

לא! אלה קידושי טעות, אשר נחשבים כקידושי ספק, וניתן להביא לסיומם בגט

לא! הקידושין, קידושי טעות, אשר יש לסיימם בגט מספק. פרוצה כאן, במובן של, קיום יחסי מין לפני הנישואין, הנחשבים כמעשה פריצות

לא! אלה קידושי טעות, אשר מחמת הזהירות נחשבים לקידושי ספק ויש לצאת מהם בגט מחומרא

כן! מום שהוסתר מן הבעל, אך נתרפא או ניתן לריפוי, איננו מהווה עילה לבטלות הקידושין

הקידושין, קידושי טעות, אם הבעל הצהיר על תנאי זה, כתנאי מפורש, בשעת הקידושין.

כן! אם מדובר במום גופני נראה לעין, אין הבעל יכול להיתלות בכך שהוסתר מפניו, וניתן לאמר על מום זה, שהבעל "סבר וקבל".

קידושין אלה עשויים להיות, קידושי טעות. הבעל יכול לטעון ש"סבר וקבל" את המצב שהיה ידוע לו, לפני הנישואין, אולם על החמרת המצב לא ידע ואינו מוכן לסבול.

האשה יכולה לטעון כי הבעל ידע על היותה בעלת מום, וכי "סבר וקבל". על האשה להוכיח שהבעל ידע ומחל על המום, במפורש או במשתמע, בהתנהגותו כלפיה, בכך שחי עמה חיי אישות, על אף שידע על המום

הבעל יהא זכאי לגרש את האשה, והיא תצא ללא כתובה, בגלל שהקידושין, קידושי טעות. בקידושין רגילים, ההתחייבות למתן כתובה מעוגנת בבסיס הנישואין, אולם כאשר הבסיס נשמט, מחמת מקח טעות, נשללת גם הזכות לכתובה

כאשר האשה נעשית "עגונה" או כאשר קיים חשש מבוסס של עיגון, אז יוכרזו הנישואין כבטלים מלכתחילה, מעיקרם, וינתן לאשה היתר להינשא לאחר, ללא צורך בגט מן הראשון

במקרה כזה יש מקום לכפיית גט, בהבדל מחיוב בגט, מן הטעם, שמי שפעל שלא כהוגן, ניתן לנהוג כלפיו באותה דרך, היינו "כפיית גט", במקום חיוב בגט.

לא! הקידושין תופסים ולא תועיל טענת "סבור הייתי" שהמצב אחר, ואף לא תועיל הוכחת הטענה, משום ש"דברים שבלב אינם דברים".

אין הבדל בין זכויות של ילד ממזר לבין זכויות של ילד רגיל, פרט לכך שממזר איננו יכול להתחתן בטקס דתי, אלא עם ממזרת.

כן! האשה תחוייב בגירושין, על יסוד מירמה ותחבולה בקידושין.

כן! אולם משום שהיו אלה "קידושין על תנאי", הקידושין יבוטלו למפרע, משום שאם התנאי לא התקיים, אז הקידושין בטלים, ללא צורך בגט.

אלה קידושין תופסים למרות שלצדדים אסור להתקדש זה לזה. משום כך יש להביא לסיום, ללא דיחוי, של מצב אסור זה. במקרים אלה, לא מסתפקים בחיוב לגט, אלא בכפיה לגט. כדוגמה לנישואין אסורים, מהווים קידושי כהן לגרושה

לא! אם קידושין אסורים אז זהו מום משפטי בלתי הפיך ויש חובה לחסלו, עד כדי כפיה בגט.

כן! אולם במצב זה יתכן שלא תהיה כפיה לגירושין.

הצד שאיננו מכבד את פסק הדין לגירושין, עם צו לכפיית גט, עלול להיאסר עד אשר יציית לפסק הדין. ענין המאסר מעוגן בחוק.

לא! הקידושין אסורים, אבל תופסים

לא! לכהן אסור לשאת אשה שאינה בת ישראל מלידה, ולכן גיורת אסורה על כהן. זהו איסור מן התורה

כן! פרט לאיסור נישואי גיורת לכהן, גיורת נחשבת כישראלית לכל דבר, כלומר כל יהודי שאינו כהן, מותר לו לשאת גיורת, ואין בכך פסול.

כן! בתם מותרת לכהן מלכתחילה.

לא! "כהן" כולל גם את מי שמוחזק ככהן. למעשה כיום, כל הכהנים הם בחזקת כהנים.

בדרך של כפיית גט.

לא! חל איסור על "יבמה לשוק", כל עוד לא קבלה חליצה מאחד האחים, היבמים.

לא! הקידושין אסורים, אך תופסים, ומותרים רק עם ממזרת או גיורת.

לא! לממזר או ממזרת אסור להינשא לבן או בת ישראל. נישואין אלה אסורים, אך תופסים. אלה קידושי עבירה ויש להביאם לקיצם, עד כדי כפיית גט

כן! קידושין שכאלה, הינם בבחינת ערווה מן התורה והם חייבי כריתות או מיתה והנישואין אינם תופסים

כן! חיי אישות אלה, הינם ערווה מן התורה

כן! אלו קידושין אסורים, אך הם תופסים. אלה קידושין שנאסר בתורה לקיימם, אולם מי שעובר על איסור זה אינו חייב בעונש מיתה או כרת. לעומת זאת במקרים של קידושין שאינם תופסים מן התורה, כגון: "קידושי עריות", על אלה חל עונש מוות

כן! באיסור עריות מן התורה, הקידושין אינם תופסים, כאילו לא נעשה דבר. באיסור עריות שמקורו מדברי חכמים, חז"ל, הכוונה לקידושין עם נשים שהינם בבחינת עריות קלות או "שניות לעריות" כלומר: לא עריות ראשונות במעלה אלא שניות במעלה, וקידושין אלה רק אסורים, אבל תופסים

לא! אלו "קידושי עריות", שאינם תופסים ואין צורך בגט

כן! אולם אלו קידושין אסורים. אשת איש אשר נאפה בבעלה, בעת נישואיה, אסורה לעולם לבעל וגם לבועל, גם לאחר הגירושין מבעלה

כן! אולם אלה קידושין אסורים. האיסור הוא מטעם הדין, מן התורה ואין סליחתו של הבעל מועילה

לא! נישואין אלה אסורים, אך תופסים. אסור לבעלה הראשון לשוב ולהינשא לה. זהו איסור לאו מן התורה, שנאמר: "לא יוכל בעלה הראשון, אשר שלחה, לשוב לקחתה…אחרי אשר הוטמאה" וכופין עליו להוציאה.

כן! אולם אלה קידושין אסורים, בבחינת "איסורי לאווין מן התורה". אסור לכהן לשאת אשה גרושה ואף אסור לו להחזיר את גרושתו, למרות שלכל יהודי אחר, מותר, בתנאי שלא נישאה בינתיים, לאחר.

כן! חיי אישות כאלה הינם בבחינת "ערווה מן התורה", והם חייבי מיתה או כרת.

כן! חיי אישות שכאלה הינם "ערווה מן התורה" והם חייבי מיתה או כריתות.

לא! רק אם אמו של הילד היתה נשואה כדת משה וישראל, רק אז הילד היה ממזר. אשה הנשואה בנישואין אזרחיים נחשבת כפנויה, ולא כאשת איש

כן! אלה קידושין אסורים, אך תופסים. חל איסור לקדש אלמנה במשך תשעים ימים לאחר מות בעלה, וזאת כדי למנוע ערבוב דם, דהיינו כדי לדעת בבירור אם היא מעוברת מן הראשון או מן השני.

לא! יש להמתין תשעים ימים לאחר הגירושין ורק לאחר מכן לקדש אשה גרושה, וזאת משום שאם היא תיכנס להריון יש "להבחין בין זרעו של הראשון לבין זרעו של האחרון". קידושין אלה אסורים, אך תופסים

כן! למרות שאין חשש לערבוב דם או ערבוב זרע, גם אז האיסור יחול, על מנת שהציבור לא ייתפס לכלל טעות, ויסבור שיש כאן היתר, וייתפס לבלבול בין אסור למותר

כן! למרות שלמקודשת אסור לקיים יחסי אישות עם הארוס שלה, אף על פי כן, האיסור חל, כדי למנוע ספק ובלבול מן הציבור בסוגיה זו.

כן! כדי למנוע ספיקות וכדי שהציבור יבין שהאיסור כללי וחד משמעי.

כן! איסור זה נועד למנוע ספיקות ונועד למנוע בלבול מן הציבור, ולכן האיסור יחול, גם אם במקרה מסוים, אין חשש לערבוב זרע

לא! זהו החריג היחיד לכלל. משום שבמקרה זה אין שום חשש של ערבוב זרע

על הצדדים לחיות בנפרד זה מזה עד שיחלפו תשעים ימים ממועד פטירת הבעל. בכך נמנע הצורך בגט, כי אם יתרחשו גירושין הוא לא יוכל להחזירה לאחר מכן, משום שגרושה אסורה על כהן

עליהם לחיות בנפרד זה מזה עד שימלאו תשעים יום לגירושי האשה, ואין צורך בגירושין.

חל איסור לקדש אשה בין שהיא גרושה ובין שהיא פנויה, בעת היותה בהריון מאדם אחר, מטעמי טובת הוולד, וזאת עד שימלאו עשרים וארבעה חודש לוולד. אם אדם קידש אשה בניגוד לאיסור זה, עליו להוציאה בגט, ולא מסתפקים בהפרדה.

מטעמי טובת הוולד, חל איסור לקדש אשה, אשר מניקה תינוק, שנולד לה מאדם אחר, עד מלאת שנתיים לוולד. אם אדם, בכל זאת, מקדש אשה במצב זה, עליו לגרשה

כן! כהן, ככל אדם, חייב להתגרש מאשה שמעוברת לאדם אחר, ובהבדל מאחרים, אסור לו להחזירה, מפני שגרושה אסורה לכהן.

עליה לצאת בגט, אולם בכהן מקילים, מפני שגרושה אסורה על כהן.

לא! אם יוכח שהאשה גמלה את הוולד, לפני שמלאו לו שנתיים, אז ניתן לקדשה קודם לכן.

זהו איסור על כפל נישואין, דהיינו איסור על נישואי אשת איש, לאדם אחר, וכן איסור כלפי בעל לשאת אשה על אשתו

לא! כל עוד נישואיה של אשת איש לא הסתיימו בגירושין או בפטירת בעלה, אין קידושיה, לאיש אחר, תופסים

משום שנישואין נועדו לחיי אישות, לפיכך, אשת איש שנישאה לאחר, אסורה לבעלה ולבועלה.

לא! אשת איש נאסרת על בעלה ובועלה, רק במקרה של חיי אישות עם האיש שנתקדשה לו. אם היו רק קידושין, אז הם אינם תופסים, והיא מותרת לחזור לבעלה

כן! אולם משום שה"קידושין" עם האיש הזר לא תפסו, היא זקוקה לקידושין, אשר כמוהם, כקידושין ראשונים

לא! הואיל ונישואין מיועדים לחיי אישות, היא אסורה לעולם גם לבעלה וגם לשני ועליה לצאת בגט הן מזה והן מזה, גם אם לא היו לה חיי אישות עם השני.

לא! אשת איש ש"נישאה" בשגגה לאדם אחר, אסורה לחזור לבעלה הראשון.

לא! אולם, בדעת מיעוט, יש סוברים כי, במקרה והחשש "שמא יאמרו" אינו יכול להתקיים, כלומר שאין צורך בגט מהשני, היא מותרת לחזור לבעלה הראשון.

לא! אמנם נישואין אזרחיים, נחשבים לפי הדין העברי, כחיים בזנות, כלומר שאין בהם צורך בגט מהשני, אף על פי כן, הרוב סוברים כי אינה יכולה לחזור לראשון, מיקצתם סוברים שמותרת לחזור לבעלה הראשון.

כן! אמנם הקידושין אינם תופסים, וממילא אין צורך בגט, אולם הגט, בכל זאת דרוש, כדי שהציבור לא ייתפס לכלל טעות ובלבול. רבנן גזרו, על אשה זו, לצאת בגט, בתור קנס

הגט מן הראשון דרוש מן התורה, וזאת כדי להפקיע נישואין שתפסו, אולם הגט מן השני, דרוש מדרבנן, על פי הגזירה, שגזרו חכמים, כקנס לאשה, וכדי למנוע טעות מן הציבור.

לא! אולם אם לאחר שהתגרשה משניהם, היא נישאה לאחד מהם, הקידושין אסורים, אך תופסים, וכופים על הוצאתה בגט

הילדים יהיו ממזרים מן התורה

על האשה להתגרש מן הראשון ומן השני, בין אם הנישואין עם השני נעשו במזיד ובין אם בשוגג. הלכות אלה הינן מוחלטות והן מיועדות לשמור על טהרת המשפחה.

לא! אם הנישואין בין הורי הילד היו כשרים, ובלי עבירה על איסורי נישואין מסויימים, אז הילד כשר ויכול להינשא לבת ישראל כשרה, כלומר הם "מותרים לבוא זה בזה".

ייחוסו של ילד שנולד מנישואין כשרים הולך תמיד אחרי אביו, כלומר בית אביו הוא שם משפחתו, שנאמר: "ויתילדו על משפחותם לבית אבותם".

הייחוס של בן ישראל וכוהנת, הוא ישראל, משום שהולכים בענין זה לפי אביו.

בנו של כהן שנולד מנישואין כשרים, לישראלית, יהא כהן, משום שבענייני יוחסין, ייחוסו של ילד הולך אחר ייחוסו של אביו

גר נחשב, בדרך כלל, כישראל לכל דבר.

ילדים שנולדו לגר ולממזרת יהיו ממזרים, כי הוולד הולך אחר הפגום.

כן!

הילד יהיה ממזר, כי הוולד הולך אחר הפגום.

לא! בדיני ייחוסו של כהן, אסורה עליו כל אשה שאינה מזרע ישראל, כלומר שאמה אינה בת ישראל, ולפיכך גיורת אסורה על כהן

כן! כי נולדו מהורים שהיו ביניהם נישואין כשרים. ילדים אלה אף כשרים לכהונה

כן! ילדים אלה כשרים לכל דבר, לרבות לכהונה.

לא! מדין תורה, רק ממזר ודאי הינו פסול חיתון, ובהעדר הוכחה וודאית סותרת, יש לוולד חזקת כשרות, ולפיכך אין הוא פסול חיתון

לא! בתו של גר הנשוי לגיורת אסורה לכהן, כי לא נתערב בה זרע ישראל.

ההלכה אומרת ש"הוולד כמותה", כלומר, לפי ייחוסה של האם, הבת יהודיה.

לא! הבת אמנם יהודיה, אך אסורה לכהן מלכתחילה. אם למרות האיסור היא נישאת לכהן, היא תישאר עמו ולא תצא ממנו בגט.

הוולד הולך אחר הפגום, כלומר הוא פסול לכהונה ונקרא "חלל".

הוולד ממזר, כי הייחוס נקבע על פי הצד הפגום בהורים.

הוולד ממזר, כי הייחוס נקבע על פי הצד הפגום בהורים.

ממזר. הוולד הולך אחרי הפגום מבין שני ההורים.

הוולד פסול כהונה. אשה שנבעלת ע"י גוי נחשבת כזונה ונאסרת על כהן. הוולד נקרא "חלל" או "חללה".

לא! איסור זה הוא בבחינת לאו מן התורה.

לא! איסור זה הוא בבחינת לאו מן התורה.

כן! הואיל והבן הינו פגום כהונה והואיל והלכות כהונה חלות רק לגבי כהנים כשרים, לפיכך "חלל" רשאי לשאת גרושה, בהבדל מכהן

כן! אין איסור על נישואי חלל, אשר הינו בנם של כהן וגרושה, לישראלית

כן! על קידושין בין כהן וגרושה נאמר: "יש קידושין ויש עבירה". אולם קידושי בתם לישראלי הינם בבחינת, "יש קידושין ואין עבירה", כלומר, אין איסור על קידושי חללה וישראל.

כן! אין איסור על נישואי חלל וישראלית, כלומר: "יש קידושין ואין עבירה".

כן! משום שהוולד הולך לפי הזכר, ולפיכך כאשר האב הינו ישראל, אז הבת כשרה לכהן

כן! משום שהוולד הולך לפי הזכר, ולפיכך כאשר האב הינו ישראל, אז הבת כשרה לכהן

לא! משום שהוולד שלהם הולך לפי הזכר, בתם תהא "חללה" ולכן היא אסורה על כהן

לא! אם חיי אישות בין הורי הוולד אינם בבחינת "ערווה מן התורה", ואם מי מן ההורים איננו ממזר אז הוולד איננו ממזר

כן! אם קיום יחסי אישות בין שניים, הינו "ערווה מן התורה", אז הוולד יהא ממזר. כמו כן אם האב ממזר או האם ממזרת, אז הוולד יהא ממזר, כי הוולד הולך אחר הפגום.

לא! אם מי מהורי הוולד איננו ממזר, אזי וולד שנולד מהזרעה מלאכותית יהא כשר. הזרעה מלאכותית אינה נחשבת כ"ביאה" של איש זר על אשת איש. אילו היתה "ביאה", היה הוולד ממזר

כן! הוולד הולך אחרי האם

ייחוסו של וולד, שנולד מנישואין כשרים, הולך אחר אביו. ייחוסו של וולד שנולד מנישואין אסורים, הולך אחר הפגום בין הוריו. וולד שנולד לאשת איש, שנתעברה לזר או בנסיבות של "ערווה מן התורה" יהא ממזר.

לא! הוולד הולך אחרי אמו. אם אמו גויה, אז הוולד גוי.

כן! יש חשש שמא ישא איש את אחותו מאביו, והוולד שיוולד להם יהא ממזר.

כן! אם אחד מהוריו ממזר, אזי הקידושין אסורים, אך תופסים, והוולד ממזר

בעילה, לשם זנות, אסורה מן הדין. אסור לבוא על אשה, אלא לשם לקיחה, כלומר: לשם נישואין. הבועל אשה לשם זנות, מסתכן בעונש מלקות

הילד כשר לכל דבר. אין בבעילת אשה, לשם זנות כדי להכתים את מעמד הוולד. לגבי ייחוסו של הוולד, יש חשיבות לשאלה, אם נישואין בין הוריו, אילו היו מתחתנים, אסורים או מותרים

לא! אין בעובדה, כשלעצמה, שביאתם של הורים היתה לשם זנות, כדי לפסול את הוולד. הוולד כשר מכל בחינה, וגם כשר לכהונה.

בדרך כלל לא! הכלל הוא "רוב בעילות הולכות אחר הבעל", כלומר חזקה על הבעל, שהוא אבי הוולד שנולד לאשתו.

לא! זו חזקה ניתנת לסתירה. בעל אשר מכחיש את אבהותו לגבי ילד, חייב להוכיח טענתו בהוכחה ברורה וחד משמעית, כגון שהוא היה עקר לחלוטין או ששהה מעבר לים, שנה ויותר, קודם ללידה, וכיוצא בזה

על הבעל! החזקה מתייחסת אליו, ועליו לנסות לסותרה.

על האם או על הוולד. כאן החזקה היא, שכמו שהפקירה עצמה לבועל זה, כך הפקירה עצמה גם לאחרים

לא! כל עוד לא ידוע מי הוא אביו של הוולד, לא ניתן לאם פנויה לפסול את בנה, משום שכמו שהפקירה עצמה לזה שטוענת לו, כך יתכן שהפקירה עצמה לאחרים

הוולד יהא ספק ממזר, משום שאי אפשר להתעלם לחלוטין מדברי האם. הכלל הוא שכפי שהפקירה עצמה לזה, יתכן שהפקירה עצמה גם לאחרים, לפיכך אין לסמוך על דבריה אולם אין להתעלם מהם, וזאת כל עוד לא ידוע בבירור מי האב.

כל עוד לא ידוע מי הוא אביו של הוולד, לא יינתן לאם לפסול את הוולד. אין היא נאמנת, משום שהפקירה עצמה לזנות, ויתכן שעם יותר מאדם אחד, ולכן הוולד יהא ספק ממזר, משום שאי אפשר להתעלם מדברי האם.

כל עוד לא ידועה זהות האב, נאמנת האם להכשיר את הוולד, משום שבהעדר הוכחה וודאית, בדבר ממזרות, נהנה הוולד מחזקת כשרות

הוולד בחזקת כשר. אמו יכולה להכשירו, אך לא לפוסלו, כאשר לא ידוע מיהו אביו. מדין תורה, רק ממזר ודאי, פסול לבוא בקהל ישראל, ולכן הוולד מוחזק ככשר.

הוולד עלול להיות ספק ממזר. הוולד נקרא שתוקי, משום שהוא מכיר רק את אמו, בעוד שזהות אביו מושתקת, ולפיכך לא ידוע אם אביו כשר אם לאו

הוולד עלול להיות ספק ממזר. הוולד נקרא שתוקי, כאשר יש שתיקה לגבי זהות אביו, ולא ידוע אם אביו כשר.

הוולד כשר. זהות אביו לא ידועה ולכן הוא שתוקי כשר

כן! בידי אמו להכשירו. בכל מקרה של ספק, נאמנים דברי אמו להכשירו. הוולד כשר לשאת בת ישראל, אולם הוא פגום לכהונה, אסור מדרבנן לכהונה

לא! הוולד עלול להיות ספק ממזר, לנוכח סירובה של אמו לגלות את זהות אביו ומשום שהאב בלתי ידוע. אסור לו לשאת בת ישראל כשרה

לא! ממזרת ודאית אסורה על ספק ממזר, והיא מותרת רק לממזר ודאי.

לא! שתוקית אסורה על ספק ממזר, משום שאולי היא כשרה.

רק לגיורת! לגרים מותר להינשא לממזרים, אולם ילדיהם יהיו ספק ממזרים.

מותר לגר לשאת ממזרת, אך הוולד ממזר

הוולד כשר. יש בידי האם להכשיר את הוולד. האם נאמנת להכשיר ואינה נאמנת לפסול את הוולד

לא! דיני ישראל אינם מכירים בנישואי תערובת.

לא! יהודיה, שעברה טקס נישואים עם נכרי, אינה נחשבת כאשת איש, לפי דיני ישראל, ולפיכך, אין דין ממזר לוולד.

הוולד נכרי. ההלכה אומרת ש"הוולד כמותה", ולכן הוולד נכרי, אלא אם יתגייר

לא! לא די בברית מילה. בנוסף למילה, יש לטבול לשם גירות.

הוולד יהא ישראל, כי הוולד הולך אחר אמו.

הוולד יהא ממזר, כי "הוולד כמותה

הוולד יהא נכרי.

לא! העובדה שאחד מן ההורים נכרי, אין בה כשלעצמה, כדי לעשות את הוולד לממזר.

הילד יהא נכרי, בלי להתחשב בייחוסו של אביו, כי "הוולד כמותה".

הילד יהא גר כשר. מלכתחילה היה הילד נכרי ומשנתגייר נעשה גר כשר, ואין מתחשבים בייחוסו של אביו הממזר

אם הקשר בין הוריו היה עבירה, בחינת "ערווה מן התורה" או אם אחד מהוריו היה ממזר.

הוולד יהא כשר, כי על האב הנכרי לא חלים האיסורים מן התורה, ובכלל זה איסורי עריות. לעומת זאת, אילו זנתה אמו של הוולד, עם יהודי, היה הוולד ממזר

האשה נאסרת על בעלה, גם אם זנתה עם נכרי, והבעל זכאי גם לכפיית גט כלפיה

כן! אשת איש נאסרת על נכרי שבעל אותה, הן משום שבת ישראל אסורה להינשא או להיבעל לגוי, והן משום שנבעלה לו כאשת איש

אין היא נאסרת על בעלה, כפי שזה היה אילו נבעלה מרצון. היא מותרת לבעלה.

היא נאסרת על בעלה, משום היותו כהן.

ילד שנאסף מן השוק, ואשר זהות אביו וזהות אמו, אינם ידועים.

ילד אסופי, יהא ספק ממזר.

לא! משום שיתכן שהוא ממזר

לא! שמא הוא, בכל זאת, כשר.

עם גיורת

ילד זה יהא ספק ממזר וגם ספק יהודי, כך שאם ישא לאשה בת ישראל והיא תרצה להינשא לאחר, היא תהא זקוקה לגט מספק, שמא הוא יהודי.

הוא יהא גר, אך מעמדו כאסופי לא ישתנה, כלומר הוא ישאר ספק ממזר

אם נמצא בעיר של נכרים, אזי אין חשש לממזרות ולכן לא יהא ספק ממזר, ואם התגייר, יהא גר כשר

לא! אם יש סימנים שהוולד הושלך לשם מיתה, אז הוא יהא במעמד של ספק ממזר, אולם אם הוולד הושלך בלית ברירה, למשל בעת רעב או מלחמה, אזי אין מקום להנחה שאביו אינו כשר ולכן חלה על הילד חזקת כשרות.

ילד זה איננו ספק ממזר אלא "בחזקת כשר הוא", ואין פסול לגביו

כן! אשה שזנתה בבעלה, אסורה לבעל ולבועל לצמיתות, אולם, אם בכל זאת, היא תינשא לבועל, הנישואין תופסים

ריבוי נישואין. נישואי בעל עם שתי נשים או יותר

כן! אם נישואין אלה נערכו כדת וכדין, אז הנישואין תופסים

כן! אם נישואין אלה נערכו כדת וכדין, אז הנישואין תופסים

לא! מעמדן של כל אחת מן הנשים הוא, כמעמדה של אשה אחת, ואף נישואי כל אחת מן הנשים מסתיימים, במות הבעל או בגירושין מלאים

אשת איש, אשר בעלה נפרד ממנה, מרצון או מאונס, ועתה אין אפשרות להשיג ממנו גט בעבורה, משום שלא ידוע מקום הימצאו או אם הוא חי או מת

לא! אשת איש, אשר בעלה "הלך למדינת הים", כלומר, נפרד ממנה, ולא ידוע המוצאות אותו, תמשיך להיחשב כאשת איש, ותהא אסורה על כולם, עד אשר היא תצליח להוכיח שבעלה נפטר, ותקבל היתר להינשא לאחר

אם אשת איש, אשר בעלה נפרד ממנה ונעלם, תצליח להוכיח בבית הדין את דבר מותו, אז היא תוכל להשתחרר מכבלי העיגון.

היתר נישואין יינתן לעגונה אם היא תצליח לפחות, להוכיח עובדות, שיש בהן, כדי להצדיק את המסקנה בדבר פטירת בעלה, גם אם אין בידיה הוכחה מלאה לכך

זהו היתר נישואין מטעם בית דין, אשר לו נזקקת עגונה, כדי להשתחרר מכבלי העיגון, וממעמד של אסורה על כולם, וכן כדי להינשא לאדם אחר, ולהיות מותרת לכל אדם

כן! אמנם, על פי דיני הראיות, בדרך כלל, נדרשים שני עדים, אולם ההלכה נוטה להקל ככל האפשר, מתירה סטיה מדיני הראיות, ומאפשרת עדות מפי עד אחד, כדי להתיר לעגונה להינשא מחדש.

כן! בדרך כלל, אשה אינה כשרה להעיד, במשפט העברי, אולם לצורך "התרת עגונה", בי"ד מתיר עדות מפי אשה

כן! בדרך כלל, עדות קרובי משפחה אינה קבילה בבי"ד, אולם בדיון בענין "היתר עגונות" מותרת סטיה מדיני הראיות

כן! בדרך כלל, עדות מפי גוי אינה נשמעת בין כתלי ביה"ד, אולם כדי לסייע לאשה עגונה וכדי שאפשר יהיה להתיר לה להינשא שוב, מקבל ביה"ד עדות של נכרי

כן! "עד שמיעה" או "עד מפי עד" עדותו אינה קבילה, אלא כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה. ההליך של "היתר עגונות" מהווה חריג לכלל, ובנסיבות אלה מותרת סטיה מחומרת דיני הראיות.

אם נישאה לשני, רק בנישואין אזרחיים, אשר בהם אין צורך בגט מן השני, יהא מותר לה לחזור לבעלה הראשון.

חרם דרבנו גרשום "מאור הגולה" או לשם הקיצור "חדר"ג", הינו חרם ונידוי שהוטל ע"י בית דינו של רבנו גרשום, לפני כאלף שנה, ותקנה, אשר לפיה, הוטל איסור מוחלט על ריבוי נשים, כלומר נאסר על בעל לקחת אשה על אשתו כל עוד נישואיו הראשונים לא פקעו. כמו כן הותקנה תקנה האוסרת על בעל לגרש את אשתו בעל כרחה

לא! חדר"ג חל בכל המקומות, פרט למקומות אשר לגביהם מוכח כי, שם לא קבלו ולא קיימו את החרם, כגון בצפון אפריקה ובתימן.

ההלכה היא שבמקום שקיים ספק, לגבי שאלת חלותו של חדר"ג, אזי שם הוא מחייב. קיימת חזקה כי חדר"ג חל בכל המקומות, אלא אם יוכח ההיפך.

כן! חדר"ג חל בכל המקומות שבהם נהוג שלא להתחתן עם יותר מאשה אחת, וארצות אירופה בכלל זה.

לא! ברוב עדות המזרח לא התקבל החרם.

כן! חדר"ג חל על אדם לפי מקום מוצאו, דהיינו החרם חל באופן אישי "אקרקפתא דגברא", כלומר החרם מונח על ראשו של אדם.

כן! לפי הכלל שחדר"ג חל לפי מוצאו של אדם, לכאורה אדם שמוצאו מצפון אפריקה, חדר"ג לא חל עליו, אולם בענין זה קיים כלל נוסף, על פיו חדר"ג חל לפי מקום הימצאו של האדם, היינו, במקרה זה, לפי המנהג בדבר איסור ריבוי נישואין, הנוהג באירופה. יודגש כי בענין חדר"ג, הולכים לחומרא ומרחיבים תחולת החרם

הואיל ונשא אשה במקום אשר בו הדבר מותר, הרי שגם אם עבר להתגורר, לאחר מכן למקום אשר בו המעשה אסור, אף על פי כן, אין הוא מחוייב לגרש אף אחת מנשותיו

לא! במקום אשר בו חל חדר"ג, איסור זה הוא מוחלט, כלומר שבעל לא יכול להשתחרר ממנו, כתוצאה מהסכמת אשתו, מלכתחילה או בדיעבד.

האשה הראשונה יכולה לתבוע שבי"ד יכפה עליו לגרשה.

כן! הנישואין השניים תופסים, אך הינם נישואי איסור, משום שהם בניגוד להוראות חדר"ג, ולכן כופין על הבעל להוציא את אשתו השניה בגט.

האשה הראשונה ממשיכה להיות מותרת לבעלה, הואיל ונישאה לו כדין

לא! אין אפשרות להכריח אשה לקבל גט, אם אינה רוצה בכך.

לא! אין אפשרות להכריח אשה לקבל גט, אם אינה רוצה בכך.

לא! אולם היא זכאית לסרב להמשיך לחיות עם בעלה ואף לתבוע את חיובו לתת לה גט.

כן! אולם אם הבעל יסרב לתת לה גט, היא זכאית למזונות עד לגירושין, כי חל עליה דין "מעוכבת מחמתו".

לא! אם האשה הראשונה מסרבת להשלים עם בעלה ומעדיפה להתגרש ממנו, לנוכח נישואיו השניים, יתכן שאין עוד מקום לחייבו לתת לשניה גט.

כן! כפיית גט על הבעל אפשרית רק לגבי האשה השניה

בני עדות המזרח נוהגים להכניס לכתובה תנאי מפורש, על פיו מתחייב הבעל שלא לקחת אשה על אשתו, ולא לגרש את אשתו, אלא בהסכמתה או ברשות בי"ד

כן! כדי להשתחרר מאימת החרם ולא לעבור על האיסור, היה דרוש בעבר, היתר מאה רבנים, שאינם מעיר אחת, אלא מ"שלוש ארצות", קרי: משלושה מחוזות. כיום התחלף "היתר מאה רבנים", בהיתר מבית הדין הרבני הגדול בירושלים

קיימים שני כללים בסיסיים. הכלל האחד: החרם חל באופן אישי, פרסונלי, כלומר חל על האדם, לפי מקום מוצאו, ועוקב אחריו לכל מקום אשר ילך שמה. הכלל השני: החרם חל לפי המקום, כלומר מנהג המקום, המדינה, אשר בה החרם חל, דהיינו, מקום הימצאו של האדם, והמנהג השורר שם, בענין ריבוי נישואין

הולכים לחומרא. הנטיה היא להרחיב את תחולת חדר"ג, ולכן מסתפקים בכך שאחד הכללים חל ומתעלמים מהכלל השני, הנוטה לקולא

אין תשובה חד משמעית. אצל הספרדים יש ומסתפקים בהסכמה של אשה, כי בעלה יקח אשה נוספת, ויש סוברים כי דרוש היתר בי"ד רגיל, לנישואין השניים.

אשה, ממוצא ספרדי, יכולה לבטא הסכמה, לנישואיו השניים של בעלה, ע"י הצהרה מפורשת בכתב ולא בפני בי"ד או הצהרה בעל פה בפני בי"ד

יש לדרוש מאשה, הנותנת הסכמתה לנישואין שניים של בעלה, להישבע שלא תחזור בה לעולמים

כדי למנוע ספק, יש להזמינה לבי"ד, כדי שהסכמתה לנישואין שניים של בעלה, תינתן שם, על מנת שביה"ד יוכל לחקור ולברר האם הסכמתה ניתנת מרצון חפשי, אם לאו, וכדי שיינתן היתר בית דין רגיל לנישואין השניים

בדרך כלל, לא! למעט במקרים שבהם מתירים גם לאלה שחדר"ג חל עליהם, להינשא לאשה שניה. למשל כאשר האשה נעשית בלתי שפויה.

כן! הטעם לכך הוא ש"אין אדם דר עם נחש בכפיפה".

כן! משום שההתחייבות שלא לשאת אשה שניה, היתה מותנית בתנאי מכללא, שאותו אדם יוכל לחיות עם אשתו. הואיל ותנאי זה חדל להתקיים, פקעה גם התחייבותו, וסביר להניח שבי"ד יתיר לבעל לשאת אשה על אשתו

לא! הבעל שמקבל היתר בי"ד לשאת אשה שניה, ממשיך להיות נשוי לאשה הראשונה

כן! היתר מהתחייבות שלא להינשא לאשה שניה ניתן לבעל, כאשר חדר"ג לא חל עליו וניתן ע"י בי"ד רגיל. לעומת זאת שחרור מחדר"ג ניתן לבעל, אשר חדר"ג חל עליו וניתן ע"י מאה רבנים או בי"ד גדול

כן! כנס הרבנים הארצי, מטעם הרבנות הראשית, אשר התכנס בירושלים בשנת תש"י, התקין תקנה אשר קבעה כי לכל יהודי בארץ ישראל, בלי הבדל עדה, אסור לקחת אשה שניה בלי היתר בית דין. תקנה זו כונתה "חרם דירושלים".

כן! האשה הראשונה, אשר בעלה נשא אחרת, בלי הסכמתה, יכולה לדרוש לחייב את בעלה, לתת גט לה או לשניה, לפי בחירתה.

כן! אין האשה הראשונה חייבת לסבול את נישואיו השניים של בעלה, ואין היא חייבת לסבול ממצב זה ולהתקפח במזונותיה, ולכן היא רשאית לעזוב וזכאית למזונות, גם אם אינה עמו

כן! אצל עדות המזרח קיים המנהג להוסיף תנאי בכתובה, בדבר הצורך בהסכמת האשה לנישואי בעלה בשנית. אם תנאי זה איננו נזכר בכתובה, אז מתרצים זאת כטעות סופר ומתייחסים לכך, כאילו התנאי נכתב

שני חלקי חדר"ג נועדו להשלים זה את זה ולהבטיח זה את קיומו של זה. למשל, אילו היה חל רק איסור אחד, אזי כדי לעקוף איסור זה, היה בעל מגרש את אשתו, ללא הסכמתה, ומתחתן עם אחרת, ועוקף את איסור ריבוי נישואין

כן! ריבוי נישואין מותר בתורה.

כן! מותר לבעל לפי דין תורה לגרש אשה בעל כרחה

כן! ניתן לקבל מבי"ד, שחרור מחדר"ג, אם אשה איבדה שפיותה, כלומר שהיא אינה מסוגלת יותר להביע הסכמה או כאשר אשה מחוייבת ע"י בי"ד לקבל גט, אולם היא מסרבת לקחתו. במקרים אלה אין לכבול את הבעל ולעגן אותו, ויש מקום לשחרר אותו מחדר"ג, ולהתיר לו לשאת אשה שניה.

אין פרק זמן מוגדר. יש סוברים כי די בתקופה של שנה, יש סוברים כי לאחר שנה וחצי, ויש סוברים כי צריכות לעבור לפחות שנתיים, מאז נשתטתה

לא! חל איסור מוחלט על אישה להינשא לבעל שני, ולכן אישה אינה יכולה לקבל היתר לשאת בעל שני בנוסף לבעלה, בעיקר בגלל בעיית הממזרות

אדם אשר הינו בלתי שפוי בדעתו אינו כשיר ואינו מסוגל לתת או לקבל גט. ביסוד מתן גט או קבלת גט חייבת להיות הבנה, אשר בלעדיה לא יכולה להיות הסכמה.

לא! משום שהנישואין השניים נעשו בהיתר ועל פי דין

על הבעל להתגרש מאשתו הראשונה, משום שחל איסור על בעל לשבת עם שתי נשים, במקום שחל חדר"ג

אשתו הראשונה תמשיך להיות אשתו, מכורח הנסיבות, אולם הוא יהא פטור ממזונותיה.

כאשר ניתנת ההתחייבות בכתובה, שלא לשאת אשה שניה, אז בי"ד רגיל מוסמך לשחרר התחייבות זו, כאשר האשה נשתטתה

לא! הבעל רשאי לחיות עם האשה הראשונה ועם האשה השניה, משום שהוא נשא כל אחת מהן כדין, ובעיקר משום שבמקום שחדר"ג לא חל, ריבוי נישואין מותר

כן! אם בי"ד יחייב את האשה לקבל גט והיא תסרב לקבלו, אז בתגובה לכך ביה"ד יתן לבעל היתר לקחת אשה אחרת

כן! אם האשה הראשונה ממרה את פי ביה"ד ומסרבת לקיים החלטה המחייבת אותה לקבל גט, אז ביה"ד יתן היתר לבעל, לקחת אשה אחרת, לבקשתו.

כן! אם בי"ד מחייב אשה בעלת מום לקבל גט והיא מסרבת, בי"ד מוסמך, לבקשת הבעל, לתת לו היתר לשאת אשה שניה

בי"ד לא ייחפז לתת היתר לבעל, לשאת אשה שניה, כנגד סרבנות גרידא של אשתו הראשונה, אלא רק כאשר סירובה העיקש מביא לעיגון הבעל.

לא! רוב הפוסקים סוברים כי אין צורך בהיתר הרבנים הראשיים ומאה רבנים, אלא די בהיתר בי"ד רגיל, מן הטעם שבענין זה רבנו גרשום מאור הגולה (הרגמ"ה) לא תיקן